נתן את הנשמה – He put his heart and soul

ראיון עם אורטל מלכה מתוך עיתון שבע, מאת עתיה זר

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10209

הנה הטקסט מתוך הכתבה:

נתן את הנשמה

מאת עתיה זר

הרב אוריאל מלכה, שנספה בשריפת אוטובוס הצוערים בכרמל בדרכו לחלץ אסירים, הספיק הרבה יותר ממה שהכילו שנות חייו הקצרות: לחימה בחירוף נפש במלחמת לבנון, שליחות חינוכית בארה"ב, עבודה בניהול והוראה בבתי ספר בשומרון ורב בכלא באר שבע. בראיון לאחר מלאת שלושים לפטירתו, מספרת אלמנתו אורטל על התמסרותו המוחלטת של בעלה למען הכלל, על החלטתה להמשיך לנהל בית שמח כפי שהיה, ועל האסירים שבכו על מות הרב שנתן להם את הכוח להשתנות

ביום חמישי, ערב נר שני של חנוכה, צלצל הטלפון הנייד של אורטל מלכה. על הקו היתה רחל, אחותו של אוריאל בעלה. "איפה אוריאל?" היא שאלה "הוא לא עונה לי לטלפון".  "הוא יצא עם הקורס שלו לשריפה בכרמל, משהו עם חילוץ אסירים. לא יודעת בדיוק", ענתה אורטל. "את יודעת מה קורה? תצאי מהאדישות, תפתחי אינטרנט", אמרה הגיסה. השיחה נותקה. אורטל הדליקה את המחשב ולנגד עיניה נראתה תמונת שלד אוטובוס הצוערים שנשרף בכרמל, בדרכו לחלץ אסירים מכלא דמון. אוריאל לא ענה לנייד. "נשאר רק לחכות לדפיקה על הדלת", היא משחזרת את הדקות ההן. בשתים עשרה בלילה הגיע קצין העיר לבית המשפחה בקרני שומרון, ובפיו הבשורה המרה.

למות בדרך לשליחות

מספר הדברים שהספיק אוריאל מלכה ז"ל לעשות בחייו מפתיע, אם מתחשבים בעובדה שמדובר בבחור בן שלושים ושתיים בסך הכל. מלכה היה נשוי לאורטל ואב לחמישה ילדים, גדל בעיר יבנה, היה תלמיד בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ושירת בצבא בסיירת צנחנים. לאחר שחרורו היה רב בית ספר בשבי שומרון ועסק בהוראה. הוא לחם במלחמת לבנון השניה, יצא עם משפחתו לשליחות בת שנתיים בקולורדו שבארצות הברית ולאחר מכן היה מנהל בית ספר יהודי בקנדה במשך שנה. כשחזרו לארץ פנה תחילה להוראה, בהמשך סיים בהצלחה קורס רבנים צבאיים, ולאחר מכן השתבץ בשירות בתי הסוהר כרב בבית הכלא 'אוהלי קידר' בבאר שבע. כחלק מההתמקצעות בשב"ס, נדרשים המשרתים שם לעבור קורס קצינים. חברי הקורס של אוריאל היו על האוטובוס שנלכד בלהבות ביערות הכרמל. "התאים לו למות בצורה כזו", אומרת אורטל "בתוך שליחות. בדרכו לעזור לאחרים".

אורטל הכירה את אוריאל בזמן ששירתה בשירות לאומי ביבנה, שם התגורר אוריאל עם משפחתו. במקור היא מהעיר יהוד. שנה לאחר שהכירו נישאו אורטל ואוריאל וקבעו את ביתם בקרני שומרון, ס מוך לישיבת ההסדר. שם נולדו להם ארבעת ילדיהם: טליה (9) שירה (8) תמר (7) ושילה (5.5). כשהיו בשליחות נולדה בתם החמישית, אמונה (היום בת 4).

בביתם בשכונת נווה מנחם בקרני שומרון, העמוס עדיין בארגזי אוכל ושתיה מהאזכרה במלאת שלושים לפטירתו של בעלה, יושבת אורטל ומספרת על חייהם, על ההתמודדות עם האסון ועל אישיותו המיוחדת של אוריאל. "הוא לפעמים היה מספר על כאלה שהאישה שלהם כל הזמן מהללת אותם באוזני אחרים, ואז הוא היה שואל למה אני לא כזו. הייתי אומרת שאני לא בקטעים של לשבח כל היום, אני יודעת שהוא טוב וזהו. דווקא עכשיו אני מוצאת את עצמי מספרת עליו כל הזמן".

"רק כשהעץ מוטל על הקרקע/ מסתבר כמה גבוה הוא היה", אומרות מילות הש יר. עם מותו של אוריאל זרמו סיפורים רבים אל בית משפחת מלכה, שהותירו את משפחתו ומכריו פעורי פה.  הרב  יחיאל חוזה, רב קהילה ביבנה, כתב למשפחה: "אודה ולא אבוש, הקירבה שהיתה בינינו לא הספיקה לי להכיר את הרב אוריאל כפי שנודע לאחר מותו. אוריאל היה ממש צדיק נסתר". "היו דברים שבכלל לא ידעתי עליהם", אומרת גם אורטל. "הוא היה תורם כספים, קונה דברים לאנשים עניים. אני שומעת את הסיפורים ואומרת 'הי, לא עידכנת אותי'".

במהלך ה'שבעה' הקים אחד מבני הקהילה בקולורדו אתר אינטרנט לזכר מלכה. לקולורדו הגיעו בני הזוג מיד לאחר מלחמת לבנון השניה. המלחמה תפסה אותם עם מזוודות ארוזות, ואוריאל יכול היה אם רצה להשתחרר ממנה, אך הוא התגייס בכל זאת.  הוא נלחם בעומק לבנון ופעמיים פגש במוות פנים אל פנים: פעם אחת כשנורו פגזי אר.פי. ג'י לבית בו התבצרה המחלקה שלו, ורק אחד מהם פגע בבית והרס את הגג. פעם נוספת היתה כאשר התמקמו בבית ויחידה צה"לית אחרת חשבה כי הם מחבלים, ופתחה במכת אש עזה על הבית, ירי שנמשך דקות ארוכות עד שהתבררה הטעות. כשהשתחרר מהמלחמה ערך מסיבת הודיה, וימים ספורים לאחר מכן כבר יצא עם אשתו וארבעת ילדיו לדנבר שבקולורדו, לשליחות מטעם 'עמיאל' והסוכנות היהודית.

"יצאנו לשם עם אנגלית בסיסית של 'יס, נואו ועוד קצת", משחזרת אורטל. "אבל אוריאל עם הביטחון העצמי שלו הסתדר. תמיד הראה שליטה מלאה. גם אם היה צריך לנאום באנגלית,להגיד דברי תורה, לא היתה לו בעיה. לאט לאט התאקלמנו, גם בשפה, גם בתרבות.  באנו בתור מורים אבל הוא מיד פרץ גבולות, לא היה מסוגל להישאר בקוביה של ההוראה. בראש השנה התפללנו במניין האשכנזי שהיה שם והוא חטף את שוק חייו, אז לקראת יום כיפור הוא ארגן מניין ספרדי. התקבצו לשם כל הספרדים הישראלים, והיו שמונים מתפללים. זו היתה הצלחה, היו על זה כתבות בעיתונים. זה היה משהו חדש. אחר כך הוא ארגן שבתונים, שיעורי תורה שהיו מיועדים לכל מיני יורדים וישראלים שיש שם, וזה משך גם הרבה אמריקאים. התקבצה קהילה לא רשמית, כמו גרעין תורני. הוא היה צריך את הדברים האלה, שהם מעבר לתפקיד הרשמי. הוא היה מאוד אנרגטי".

לאחר שנתיים של שליחות בקולורדו טסה משפחת מלכה לוויניפג בקנדה, שם שימש אוריאל כמנהל בית הספר היהודי במקום. המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית רוקן את ק ופת הקהילה ומשפחת מלכה חזרה לארץ. אורטל ניצלה את האנגלית שרכשה בחו"ל והחלה לעבוד כמורה לאנגלית. אוריאל עסק תחילה בהוראה, בהמשך יצא כאמור לקורס רבנים צבאיים ולאחר מכן השתבץ במשטרה כרב בשירות בתי הסוהר. "היה לו טבעי להתגייס למשטרה. אבא שלו הוא שוטר בפנסיה וגם אחיו היו שוטרים", מסבירה אורטל. אוריאל הוסיף לנסוע לקולורדו בחלק מהחגים כדי לשמש כחזן. "הקשר עם הקהילה שם המשיך כל הזמן. כשהוא היה מגיע בערב הביתה מיד היו מתחילים הטלפונים עם חו"ל", היא אומרת. "יש משהו מנחם באיך שהוא נהרג. כי המהות שלו היתה כל כולו לעזור, לתת מעצמו. חסד ללא גבולות. תמיד שם את עצמו אחרון. לא היה אכפת לו, והכל בענווה. לפעמים הייתי אומרת לו 'די, תחשוב על עצמך קצת, תחשוב עלינו, כמה אתה יכול לתת מעצמך'. הוא היה מסוגל להישאר עד אחת בלילה אצל אנשים שהיו צריכים אוזן קשבת. הייתי אומרת לו 'אתה לא רווק, יש גבולות' אבל הוא לא היה יכול לעצור את זה".

 

מספרת לילדים לפני השינה סיפורי צדיקים על אבא. אורטל מלכה. צילום: מאיר תורג'מן

גם התלמידים מתחשבים

את נר ראשון של חנוכה הדליקו אורטל והילדים לבד, כי אוריאל היה בקורס. הם קיוו שיהיה איתם בהדלקת הנר השני, כשיגיע הביתה לחופשת סוף שבוע. "כשהוא התקשר להגיד שהוא לא יגיע התאכזבתי, כי זה לא היה כל כך נחמד בלעדיו בנר ראשון. הוא אמר 'אל תחכי לי, תדליקי בשבילי', ופחות או יותר כך נגמרה השיחה האחרונה שלי איתו".

איך סיפרת לילדים?

"ביום של השריפה הם הבינו שקרה משהו רע, הם ראו אותי בוכה והלכו לישון בהרגשה רעה. זה עוד לא היה סופי אז לא אמרתי להם. בבוקר, כשסיפרתי, הם בכו. נראה לי שעכשיו הם מתחילים להרגיש שהוא איננו. בחודש הראשון הייתי בשוק, רציתי רק לשמור על יציבות, שהכל יתפקד כמו קודם. והקהילה כאן מדהימה. מאוד עוטפת. מגיעות בנות מהמדרשה לעזור, ובנות שירות, והשכנים מביאים ארוחות ערב.  כי הכוחות שלי מתפזרים, יש אורחים וטלפונים, והעזרה הזו מסייעת לשמור על יציבות כדי להמשיך את השגרה ולא ללכת לאיבוד. אבל כשאני רואה את הילדים, אני רואה בעצם את הבבואה שלי. כל ההתנהלות היא הרבה יותר כבדה. קודם היינו הרבה יותר אנרגטיים, קמים בבוקר מוקדם והכל תיק תק, והיום אני צריכה להאיץ בהם, וגם בעצמי".

אתם מדברים עליו?

"רוב הזמן אנחנו מתפקדים רגיל, אבל פה ושם יש רגעים שזה עולה. הבת הקטנה לפעמים בוכה "אבא, אבא", אז אני מחבקת אותה ומנסה לענות על הצורך שממנו היא בכתה. אני לא מנסה להסביר לה שהוא לא יבוא.  הם יודעים להגיד שאבא בשמים, כי היתה שריפה וכולי, והם גם שואלים איפה הוא ובוכים שהם מתגעגעים. אבל רוב הזמן זה לא ככה. הבית הזה ימשיך להיות שמח, כי זה מה שהוא היה לפני כן, לא נבכה ונתאבל כל היום. כמובן שזה בא בנגיעות, אין עניין ליצור חומה או להפוך את זה למשהו שלא מדברים עליו. וכשזה עולה אז מצמיחים דברים ומדברים, או שאני אומרת להם: אבא היה אומר ככה, את יודעת מה אבא ואמא חושבים על זה. כל מיני דברים של להזכיר אבל מתוך החיים, לא ממקום של מסכנות. הבנות הגדולות יותר עצורות ופחות מדברות, אבל אני שומעת מאחרים שבחו ץ הן מדברות, עם חברים ובני דודים, הן מספרות מה היה ויורדות לפרטים. הוצאנו חוברת זיכרון והצעתי להן לקחת לבית הספר להראות ולשתף אחרים, לא להשאיר את זה רק אצלנו בבית. יש אפילו שיר שחבר של המשפחה כתב עליו ובני אלבז מבצע, ואפשר לראות באינטרנט".

אורטל אומרת עוד שמהילדים היא שואבת כוחות להתמודד בעצמה. "החיים שלהם ממשיכים. חברים באים ומשחקים, אני לא יכולה ליפול ולהתפרק מולם. אני נותנת לעצמי זמן בבוקר או בלילה, אבל כשאני איתם זה לא שייך. גם התלמידים שלי הפתיעו אותי לטובה. בהתחלה כשחזרתי מהשבעה חשבתי להוריד שעות, יותר להתכנס עם עצמי. אבל התלמידים מאוד רגישים, הם יותר ממושמעים, נכנסו לאיזו רצינות בלי שביקשנו. הם מבינים שהם צריכים להקל. עכשיו לא מובן לי איך חשבתי לוותר על זה.  ילדים זה כוח מחֵייה".

"גם אני הייתי מדקלמת לפעמים את המשפט שהקדוש ברוך הוא לא מנסה את מי שלא יכול לעמוד בניסיון", ממשיכה אורטל "אבל זה ממש חזק, כי בעצם, מאז שאוריאל התחיל לעבוד בשב"ס אנחנו חיים בלי אבא במשך השבוע. הוא היה יוצא בחמש וחצי בבוקר לכלא בבאר שבע, וחוזר בתשע בערב. ובחודש וחצי האחרונים הו א היה בקורס קצינים, שזה קורס סגור ויוצאים הביתה רק ביום שני בערב ובסופי שבוע. בתקופה של לפני השריפה הייתי ממש גאה בעצמי, כי הייתי מוציאה ילדים מתוקתקים, שמחים, עם שיעורי בית, מוצלחים ברוך ה', הכל בשליטה, והכל בלי שבעלי בבית. אז אני אומרת לעצמי: הקדוש ברוך הוא נתן לך להבין שאת יכולה. גם אם בחודש האחרון היינו קצת בהלם, השאיפה שלי היא לחזור למה שהיה לפני שהוא נהרג".

'רבנו' בקורס הצוערים

אחת הדרכים של אורטל להשאיר את אוריאל חי בליבם של ילדיה, היא לספר להם לפני השינה סיפורים שסיפרו אנשים במהלך השבעה. "כמו שיש 'כה עשו חכמינו' וסיפורי צדיקים, אז יש אבא". וסיפורים יש הרבה. "הוא היה לוקח אנשים מיואשים או אנשים שהגיעו מחו"ל, לקבל עצה וברכה מרבנים, כי היתה לו אמונת חכמים חזקה. כל דבר הוא היה אומר 'בזכות הבבא סאלי, בזכות רבי מאיר'", אומרת אורטל "הוא היה מעודד, נותן צ'פחות. את הדרשות שלו היה פותח במילים 'בזכות הקהל הקדוש' כי כך הוא הרגיש, ולא משנה מי נמצא שם".

בקורס הצוערים בו השתתף אוריאל הוא נקרא 'רבנו' בפי כולם. הוא הרבה לדבר על פרשות הש בוע שעסקו במכירת יוסף, הכין מצגת על 'מנהיגות בצל המקורות' וניסה לקרב לתורה וליהדות כמעט את כל מי שפגש.  קצין משטרה דתל"ש, שהיה נוכח באחת הפעמים בהן דרש אוריאל, סיפר כי הדברים שנאמרו ריתקו אותו ואף שינו את תפישת עולמו ואת ליבו, שלדבריו 'היתה בו שנאת חינם'. "מה שלא הצליחו לעשות אנשים רבים במשך שנים, עשה אוריאל בעשר דקות", כתב למשפחה. אחת מאלמנות האוטובוס הגיעה לאזכרה ביום השלושים וסיפרה כי שבועות ספורים לפני שנהרג, קנה בעלה תפילין והחל להניח אותם בהשפעת אוריאל, ואף קנה מקום בבית הכנסת. לפני העליה לאוטובוס ביום השריפה, התעקש אוריאל שנשים לא ישתתפו במשימה. "זו לא משימה בשביל אמהות", הוא אמר למפקדיו "עכשיו חנוכה ונשים צריכות להיות בבית עם הילדים שלהן". הפטור מהמשימה ניתן למי שרצתה בכך, ושלוש נשים קיבלו את חייהן במתנה בזכותו.

מה היה התפקיד של אוריאל כרב בבית סוהר?

"אסיר יכול בבוקר לעבוד במתחם הכלא או ללמוד במדרשה, ואוריאל הפעיל את המדרשה. הוא היה מעביר שיעורים, מכין תוכנית לימודים לאסירים, ובנוסף לזה היה לו קשר עם האסירים, היו קבוצות תמיכה שהוא ה פעיל יחד עם עובדות סוציאליות. התקשורת הבין אישית היתה ממש עבודת הקודש שלו, הוא ראה בזה שליחות. הוא היה מתחבר לאנשים מכל הלב, בחום, באהבה. זה היה משהו מאלף. לפעמים המשפחה היתה שואלת אותו 'לא מפריע לך שיושב מולך רוצח?' אבל זה לא עניין אותו. הוא ראה יהודי וחשב איך להצמיח אותו ולטעת בו את האמונה שהוא יוכל יום אחד לקום ולהיות משהו אחר. הוא אהב את העבודה הזו. כשהוא מת אסירים בכו, וכתבו לנו שהוא נתן להם תקווה להאמין שהם יכולים להשתנות".

סיפרו לכם מה בדיוק היה באוטובוס?

"לא היה מישהו שבא וסיפר. המידע שלנו הוא מהעיתונות ומסיפורים. היתה קצינה שהצליחה לברוח, וסיפרה לנו שאוריאל ישב סמוך לנהג, כי הם הכירו והיו קרובי משפחה. כל הדרך הם שרו וסלסלו פיוטים. הנהג לא רצה להמשיך בנסיעה, הוא אמר "אנחנו לא נורמלים, לאן אנחנו נכנסים" אבל המשיך בכל זאת, עד שכבר היה ברור שאין לאן להמשיך. הוא רצה להסתובב אבל לא הספיק. השוטרת סיפרה שאוריאל והנהג שמרו על קור רוח בתוך הבלגן והצרחות, ועזרו לאנשים להיחלץ".

אורטל ומשפחת מלכה המורחבת השתתפו בטקס הממלכתי במלאת שלושים לאסון ב כרמל, טקס במהלכו התפרצו חלק מהנוכחים על ראש הממשלה ועל אלי ישי, עד שהאחרון נאלץ לעזוב את המקום. "זו לא היתה תחושה נעימה", משחזרת אורטל "הבנות הגדולות שלי היו ונבהלו מהבלגן. אני לא חושבת שכך צריך להגיד את הדברים, אם כי אני בכל זאת שמחה שהעלו אותם, כי עד היום לא קיבלנו שום דיווח מסודר על מה שקרה. חשוב לצעוק את הצעקה הזו כדי שלא יהיה טיוח. אבל אני ממש לא במקום של לחפש אשמים. ברור שהיתה אשמה ויש פדיחות, אבל להחזיר את הבן אדם זה לא מחזיר. אני מרוכזת בלהחזיק את החיים שלנו. אבל אולי כדי שזה לא יקרה להבא, זה טוב שיש מי שצועק".

ביום שישי, למחרת השריפה, היה אמור אוריאל לקחת את ארון הספרים שלהם, ששכן בבית הוריה של אורטל מאז נסעו לחו"ל, ולהעביר אותו לביתם בקרני שומרון. השנה הם החליטו להתחיל להתמסד. לקנות רהיטים, כלים יפים. השריפה קטעה את התוכניות. "יש נחמה בזה שהוא הספיק כל כך הרבה. הכל באנרגיות. הייתי אומרת לו 'נראה לי שאתה היפר'. הוא לא נח לרגע. כל הזמן להספיק. כשהיינו בחו"ל בזבזנו את כל הכסף על טיולים. כאן בארץ כל הזמן שיעורי תורה, ושיחות עם אנשים, ולקחת את ההוא לרב ולהתקשר לזה . היו בו עין טובה, וחסד, ופתיחות. אמרתי לילדים שיראו כמה אנשים הגיעו לשבעה ולשלושים. באתר האינטרנט לזכרו היו שלושים אלף כניסות תוך שבוע, ואנשים כותבים בו ומעלים תמונות וסרטונים. וזה נותן כוח. כל השנים האלה הוא לא היה איתנו הרבה כי היה עסוק בלעזור לאנשים, ועכשיו האנשים האלה עוטפים אותנו".

תאריך שליחה: ח' שבט תשע"א, 13/01/11 02:18
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s